נסיון לכתוב פרוזה על טיפול פסיכולוגי

השירה והכתיבה שכאן, נולדו בעקבות תקופה של יותר משנה שמצבי הבריאותי לא איפשר לי להמשיך לכתוב תרגום וביאור על ספר הריפוי מאת אבן סינא, שאחריו התכוונתי להתחיל בכתיבת תרגום וביאור על כתבי אריסטו.

בשנה הזו סבלתי מחוסר היכולת ליצור. שכבתי כמעט כל היום במיטה בלי לעשות דבר. חשבתי, הרגשתי, כאבתי, התבגרתי, אחרי כעשרה חודשים כאלה, היה לי קשה להחזיק הכל לעצמי בלי לכתוב שום דבר. השירים התחילו להיכתב כמו מעצמם, הם היו לי קלים יותר לכתיבה. פחות דרשו ריכוז אלא כמו נבעו מעצמם.

השפה הפילוסופית שלי, של הפילוסופיה העתיקה, כמעט לא נגישה לאנשים אחרים. כדי לראות את הכותב דרך כתיבתו, צריך מיומנות גבוהה בשפה הזו, וזה כמעט לא נמצא כלל. לכן קסמה לי האפשרות לכתוב שירה או פרוזה, שם אפשר לומר את עצמי לאנשים אחרים בקלות רבה הרבה יותר, אלו שפות שרוב האנשים מבינים. אבל נוכחתי שזה לא מצליח. אני לא מרגיש שבכתיבה עובר מה שרציתי. בפילוסופיה זה עובר, רק שאין למי, וכנראה כך צריך להיות. השאלה של מי שומע היא לא באחריותי.

אני מצרף כאן משהו שהתחלתי לכתוב בפרוזה, וחשבתי שהוא יהיה ספר, אבל נוכחתי שזה לא באמת אומר מה שברצוני לומר.

פרק א

א

חיכיתי לו מהצהרים. קיבלתי בחדר שבו אני ישן, בדירה החדשה. הזזתי לכאן ולכאן את שתי הכורסאות המשומשות שנקנו לפני ארבעה ימים, מה רואים, איך מרגישים, מאיפה לא יראו את המיטה שלי דרך הפרגוד החדש. כבר כשלושה חודשים אנחנו מדברים על הטיפול הזה, הוא קובע, מבטל, נעלם, וחוזר. הכנתי את עצמי להודעה על ביטול.

הוא הגיע, בדיוק בזמן.

מבנה גוף עבה וכבד, אבל מוצק, כמעט אלים, לא מורגש כשמן ובוודאי לא כרכרוכי. פנים מחודדות. גבר יפה, בן עשרים ושמונה. עיניים שמצד אחד פתוחות לרווחה, יותר מדי,  ומצד שני הן כמו עיני חתול, מקסימות ומאומנות היטב לכזב ולהותיר רושם של אמת כובשת לב. איש של עסקים, מסיבות, נשים.

כשדיברנו על יום ושעה, הזכרתי כבדרך אגב שלפעמים קורה שיש קצת כובד להגיע לטיפול, כי לפעמים נוגעים בו גם בדברים שלא תמיד נוח וקל לגעת, ולכן ככל שהיום והשעה יהיו יותר נוחים, ייקל להתמודד עם הכובד. הוא מחה, אין לו כובד, הוא בחור מאוד פתוח, ואם הזכרנו יום ושעה הוא יגיע בזמן ולא יחפש אולי יש זמן יותר נוח. נשמע מאוד עכשווי, מודע, מפותח רגשית. לפחות מכיר את השפה, יודע לומר את המילים הנכונות.

גרשון. למשפחה יש חברה לציוד מכני כבד. עובד מגיל ארבע עשרה בעסק המשפחתי, אבל מנסה לפתח עסק עצמאי וחדש של אמרגנות לזמרים מתחילים מהז'אנר המזרחי. לא מחפש כוכבים, רק טרקטוריסטים, זמרי חתונות שעובדים קשה בשביל שאחרי אחוזי דמי האמרגן הדמיוניים יישאר להם בשביל פת לחם עוני, מזרון בדירת שותפים, מספרה, בגד, שאכטה, וודקה רד בול וקונדומים. מבט אחד שלא בא טוב לאמרגן ויש לו עוד מאה כמוך עומדים בתור.

הגיע אלי במרצדס שחורה בוהקת. שייכת לבנק כמובן.

.

הגיע לטיפול בגלל שתי סיבות, האחת איך לכבוש את ליבה של עלמה מסויימת אחרי שכבר שש שנים כל השיטות המוכרות לא עובדות, אולי לפסיכולוג יש עצה מסוג אחר. השנייה יש לו לפעמים מחשבות אובדניות, סתם כך, בלי סיבה. לא היה לזה צליל של אובדנות, יותר של אלימות.

.

.

ב

ציפיתי לבעיות בתשלום, ואכן אחר כך התברר שיש. שלחתי לו פרטי חשבון, והוא מגיב: מחר אני יבוא במיוחד, ויביא לך מזומן. הוא צריך לבוא מרחוק, אז לא לחצתי. הוא צפה את זה. בפגישה הוא אומר נסדר את התשלום אל תדאג, אין בעיה. אם אין בעיה אז תשלם עכשיו, או תעביר לחשבון, ומה זה "נסדר" בלשון רבים. אתה נוסע במרצדס ולי אין כסף לאוטובוס. המקרר ריק ואני מחכה לקצבת הנכות שתכנס עוד שבוע. אבל אני אומר: אין בעיה, איך שנוח לך, הכל בסדר, אני סומך עליך. ומסתכל על המגן דוד שבחזהו והכיפה הקטנה שלראשו. תוהה אם הוא יודע שכתוב בתורה לא תגנוב?

.

חיים שלמים עוברים בזכרוני, אני חי כמעט פי שתיים וחצי שנים יותר ממנו. הבת הגדולה שלי יותר מבוגרת ממנו. מתחילת חיי, בלי ספור פעמים אנשים כמוהו אכלו אותי בלי מלח. כמה הרגשתי מולם אפסי, קרבן, עלוב; ומייד משם לקריסה מנטלית מוחלטת. אני לא יכול לעמוד בקונפליקט, פתאום אין אותי בכלל, פתאום נמחק לי לגמרי מהתודעה שיש קונפליקט כלשהו, כי רק הצד שלהם קיים. אוי ואבוי אם יחשבו שאני לא מבין אותם ולא עומד לצידם, אולי לא יאהבו אותי. הנה זה שוב קורה לי. כמטפל אני חייב להיות תומך ומבין ונותן אמון. זה לא דוכן פלאפל ולא הזמנת עבודת תשתיות עפר. איזה שם ייצא לי אם אתקטנן איתו.

.

השיטה שלי בטיפול היא לפתוח הכל. לפחות למראית עין, שהרי בלי קרקע השקר אין קרקע למציאות כלל.

הייתי אמור לומר לגרשון בפתיחות הכי גדולה, כאילו אני המטופל, את כל מה שאני מרגיש מול העניין הזה. שייגע במצוקה שלי. אני בהרבה מקרים מאפשר למטופל להיות המטפל שלי, לפרוש לפניו את הרגשות הכי חלשים ופגיעים ואינטימיים. לא לבקש עצות ופתרונות, זה בכלל מחוץ לתחום של טיפול ושל יחסים בכלל, אלא רק להזמין לראות, לגעת, להשתתף. זה מה שמטופל יכול לקבל וזה מה שיכול להועיל, לא להיות לבד עם הפגיעה.

הפגיעה כשלעצמה אינה דבר רע, כל כמה שהיא כואבת, אלא רק התחושה שנמצאים איתה לבד לגמרי, שבאופן מהותי וקיומי העולם הוא כזה שאין בו אפשרות שיתוף אמיתית.

יש בעולם של האנשים הטובים והמפותחים כמיטב האופנה מערכת מובנית ומאורגנת של ליקוקים: אוי כמה אתה כואב ומרגיש ואתה כל כך אמיתי נוגע נפלא ויפה בכאבך וכל רגשותיך, כמה יש ללמוד ממך, איך אתה מלמד את כולנו קודם כל לאהוב את עצמנו, להיות מודעים, כמה אור מילאת את חיי. שורות של אבני דומינו בעלי פה וישבן, זה פיו בישבנו של זה וכמו לפי אות מוסכם בתרגיל סדר הופכים כיוון וחוזר חלילה. תמיד אני מפסיד במשחק הזה, מלקק במרץ רב, באריכות ובתפארת, ומקבל רק שיירי ליקוקים מעטים ודלים.

אני מבקש מהמטופל השתתפות ברגש שלי לא בצורה כזו, אלא בכנות, בהכרה בחוסר האפשרות, בהסתפקות במועט מאוד, באלימות; שמונחת בכל השתתפות. ואז כשהוא נכנס לשדה הזה זה מתהפך עליו וגם הוא נפתח בלי שהבחין ובלי שרצה. מאפשר לי להיות איתו. זו מלכודת דובים. סוג של אלימות. הוא זה שבא אלי, למאורת הדוב, הוא חיפש את זה, אז שיחטוף.

.

עם גרשון זה לא יעבוד. הוא מושחת מדי, כל סימן של חולשה מצידי יעורר בו תיאבון לטרוף אותי. הוא חיית ג'ונגל מגיל שלוש. זה הגיל שאביו שהיה חותך את אמו בסכין נכנס לכלא. לא בגלל אמו, בגלל רצח של יריב עסקי. בגיל שבע הוא היה שקרן מושלם, כזה ששכח לגמרי מה ההבדל בין שקר לאמת, לכן אין לשקריו את החולשה שאינם אמת.

אני נראה אשכנזי אבל אני לא. אמא שלי מרוקאית, מהמשפחות הקרות, המסוכנות. מבטים חדים, ציפורניים, כסיסת ציפורניים, השחזה מתמדת ושותקת. בית שקט לגמרי ומסוכן מאוד. גם אני עברתי הרבה בחיים.

השתניתי. אני רואה את החולשה שלי, אבל יכול לא רק להיות לה קרבן אבוד ועיוור, תינוק מגעיל בהתמכרותו לאין אונותו ויבבותיו, אלא לשחק בה כקלף. בוא מותק כפרה נשמה. כן, יש כאן פסיכולוג, מחוייב להיות טוב, לשבועת הרופא. פילוסוף, מחוייב לערכי החכמה. אדם שמאמין באלוהים באמת. איש של מילים. עיניים טובות וחיוך טוב, קול רך מאוד, מבט רך מאוד, מלא רגש, הזדהות, אהבה. גבר נשי.

אבל אני מלכודת, אתה תזלזל ביריב, תאבד עירנות, ופתאום הראש שלך נערף, בשורת תנועות חרב עוקבות מהירות ומדוייקות. לא תדע מאיפה זה בא לך. אולי אפילו לא תבחין שנוצחת. כמו במלחמת שוורים, כמו לוחם ג'ודו ששם רגל בתנועה קלה והיריב המתנפל מתהפך על ראשו. התעסקת עם האשכנזי הלא נכון.

בוא ילדי, אני יודע כל מה שאתה יודע, ואני יודע עוד עולמות שלמים שאין לך שום מושג עליהם. הכל בסדר, אני מוכן.

.

.

ג

אחרי שיש די כח, שאני לא מאויים, לא נעול ומבוצר בהגנה על עצמי, אפשר להוריד את קנה הרובה ולחשוב על לאהוב.

הוא מוכרח להרגיש שהוא חזק, ואצלו הפירוש שהוא סומך בסופו של דבר רק על עצמו. ככל שיהיה חשוף ומשתף, הוא תמיד יעשה את החשבון לאיזה מאזן כוחות זה מכניס אותו, לאן זה יכול להוביל, ולכן לא יהיה באמת חשוף. במצב כזה התדמית של חשוף יכולה להיות הניכור והריחוק הכי גדולים. הוא יכול לספר לי סיפורים שוברי לב על ילדותו, שנינו נבכה, אבל תישאר המחשבה איך המצב הזה יכול לשרת אותו, ובזה הוא לא ישתף אותי. לכן החשיפה תהיה סלקטיבית, מחושבת, וחצי אמת הוא השקר הכי גדול. כמו מפורסמים שמספרים בראיון על חוויות של יתמות, אונס או לידה שקטה. זה מתורגם לרייטינג וריטינג לכסף, ואת זה לא משתפים עם הצופים.

העולם הפנימי שלו בנוי על הצבת מטרות ומאבק להשגתן. ההצלחה מגדירה אותו כווינר, והכשלון כלוזר, כ nobody. המחשבה על פשוט להיות, להיות מי שאני, כמו שאני, ראוי לאהבה, יפה, כמו פרח בערוגה, מפורק מנשק, מתמסר לאדמה ולמזג האוויר ולעוברים ושבים, חלש, כל זה זר לו, מבהיל אותו עד שרשי שערותיו. כולנו כך, אבל אנחנו לפחות מתחזים, מדברים כאילו יש לנו שייכות לדברים כאלה. הוא לא יכול אפילו לשקר בנוגע לזה.

לשבת ביחד ולשתוק, מבט, לא יעביר לו שום השתתפות או תחושת 'יחד'. הוא רק יחכה מתי יגיע תו המחיר, או תישלף הסכין.

הכלי היחיד שיש כאן הוא מילים. גיליתי שהוא איש של מילים יותר ממה שחשבתי. הוא לא טיפש ולא בור, ומילים הם חרכי הירי במדפי השריון של הטנק שלו. הוא חי רק במילים. אצלו לומר 'אני אוהב' פירוש לאהוב. הוא לא יכול יותר מזה.

.

יש סוד במילים. הן יכולות להרוג ויכולות להחיות. אם אומר לו 'אני אוהב אותך', זה יהיה נלעג. זה יצלצל ריק, חלול, יבש, טכני לגמרי. יופי, אתה פסיכולוג, זה מה שלימדו אתכם, על זה משלמים לך.

גם מה תהיה התנועה שאמורה להתעורר מזה, שיאהב הוא אותי? מי משלם לו על זה. שיאהב את עצמו? הוא אמר לי שכבר אמרו לו שהוא צריך ללמוד לאהוב את עצמו. הוא אמר שהוא באמת כבר למד את זה. אם הוא עייף, הוא מפרגן לעצמו מנוחה, לפעמים מפרגן לעצמו לשבת ככה בבית קפה לבד, לאכול משהו טוב, לפנק את עצמו. להרגיש טוב.

המילה 'אוהב' אין לה משמעות. מה אתה מרגיש ברגע הזה ממש, בסיטואציה המדוייקת של הרגע, מול מה שבדיוק יש בתוך הרגע ומה שאין בו. איזה רגשות בדיוק עולים עכשיו מול זה. מה לי ולו, למה שיהיה אכפת לי ממנו. האם באמת אכפת לי. אחרי שהוא הולך אני שוכח אותו ואת הצרות שלו, חוזר לחיים שלי. אני שומר שהוא לא יהיה דמות אמיתית בחיים שלי, יש לי אשה, ילדים, וצרות למכביר. מה חסר לי הצרות שלו. מה יש לו לתת לי, חוץ מהכסף שהוא לא משלם. האם אני יכול לוותר לו באמת על המאתיים חמישים שקל שקבעתי משום מה (אין לי מושג למה ואיך) ששווה הטיפול, ועכשיו זה רשום לו כמו חוב בבנק ורשום לי בכל מה שאצטרך לוותר עליו בקנייה השבועית בסופר. לא אוכל לקנות אבוקדו ואחשוב הכסף של האבוקדו שלי גנוב אצלו, ואולי הוא קנה בו אבוקדו והוא נהנה עכשיו, שייתקע לו בגרון. אז מה זה נקרא 'אוהב' אותו.

לאשתי אני אומר 'אוהב' לעיתים קרובות. לא מהשפה ולחוץ, באמיתיות, מהלב ממש. כי כשזה סתמי היא מתלוננת. ואם לא הייתה מתלוננת? לשנינו נדמה שאנחנו מבינים על מה מדובר. אני מפחד לנתח את זה. אני באמת רוצה שהיא תגמור את האבוקדו המועט שקניתי? בכל אופן יש בזה איזשהו חום, כמו חיבוק. אני מעדיף שיהיה לי למי לומר את זה, גם אם לפעמים זה מעייף.

לילדים זה עוד יותר קל. אני אוהב אותך ילד מתוק שלי. ילדים מותר להם לאכול את כולי, גופי נפשי ליבי וכולי. כמה שירצו. אבל זה רק אחרי שהם קיימים, אפשר למנוע מלכתחילה את קיומם, ואולי זו חולשה שאנו נכנעים לבדידות ולריקנות ומנסים למלא אותה במלכודת מלאת שיניים כזו. שם עוד פחות אפשר לנתח מה פירוש המילה ולמה אומרים אותה ומה עומד מאחריה, מה היא מעבירה.

.

אבל את גרשון, מה פירוש 'אוהב'? כמה זה תלוש מכל דבר. מה אני מוצא בו וביחסים איתו. משום מה אני לא יכול לנקות את השדה של המחשבה עליו מהמילה אהבה. מדבר לי בשכל משפט כמו אם אני לא אוהב אותו אז אני לא יכול לטפל בו. כל המהות של הטיפול היא רק האהבה הזו. בלעדיה זה רק נזק.

כמה אני שונא פסיכולוגים. הם זונה שבעצמה לא מבינה שהיא רק זונה וחושבת שהיא אוהבת. וזה עוד לפני שהם חושבים שהם חכמים, שיש להם "כלים", עאלק כלים. יש להם "מודלים" – ייסכר פי דוברי שקר. הם יודעים לאבחן אותי ולתת לי עצות. ממרומי אולימפוס השלמות האישיותית והידע המדעי, שמבוסס על מחקרים. שילכו לעזאזל, כמה סדיזם עיוור ואטום ורע צריך כדי להיות פסיכולוג. כמה עוול, כמה עינוי, כמה הם אוננו עלי, אנסו אותי, עם האגו המטורף והריקנות הרגשית שלהם. כמה ניגבו בי את התחת הלבן המעודן שלהם, שכשלא יושב לי על הפרצוף מבלה על כסאות התיאטראות ואולמות הקונצרטים. היה גם אחד שחור, פסיכיאטר מנהל מחלקת אשפוז יום. נראה כמו מכונאי רכב, וכל החולים קראו לו הנאצי; והוא באמת היה נאצי, לא כמו נאצי המרק מסיינפלד – כמו נאצי סדיסט פסיכופט גמור מאושוויץ.

.

כתבתי במקום אחר:

"בכלל, לדעתי, וברצינות, צריך להכניס לנהלים של משרד הבריאות, שמותר לאדם לעבוד כפסיכולוג או פסיכיאטר רק אם הוא לא יכול לשאת את הסבל של עצמו, וכמו מישהו שאיבד את שיווי המשקל וכבר התחיל ליפול הוא עושה תנועות משונות עם הידיים."

.

.

ד

היה רבי כלשהו שאמר שהפה נברא בשביל לשתוק, לא בשביל לדבר. ושאלו אותו אז איך נדבר, והוא השיב, עם העיניים. הדרך היחידה לדבר עם מילים, היא שקודם המילים האלה תהיינה מילים שלי, שתיאמרנה לי על ידי עצמי, ושתהיה בזה משמעות. שהן תוספנה לי משהו בהאמרן.

המילה 'אוהב' ביחס לגרשון, עוד לא אמרתי אותה לעצמי. היא באה אלי ומבקשת להיאמר בתוכי על גרשון. לומר לעצמי שאני אוהב אותו. יותר נכון, היא עוד לא ממש באה, אלא שכבר נעשה שחסר לי אם היא לא תבוא. גם זו כבר התקדמות גדולה. בעצם בשביל זה הייתי רוצה לחשוב שאני עוסק במקצוע הזה. להוסיף לעצמי את היכולת לומר מילים לעצמי. ומשם לבנות לי את היכולת לדבר עם מישהו מבחוץ. איכשהו לתת לו לגעת במילה שבתוכי, לא לומר לו מילה.

אף אחד לא מקשיב לשום דבר, בטח לא למילים.

אנשים מדברים ללא הרף, כאחוזי אמוק, כבורחים מאריה, מהבדידות, האין, המוות, הריק. יורים מילים בצרורות, כמו במשחק מחשב מטורף כשהכל מלא אינספור זומבים מהירים. בין המילים הם צוחקים, בוכים, מצחקקים בנחמדות, מאירים פנים, שולחים מבטים, עושים חיינדלך, מפלרטטים. וכל זה הוא ירי בצרורות תוך כדי הסתערות. הכל בודד ומבוהל ואטום לגמרי. מה זה "אנשים" – אני. לאשתי נמאס כבר להשתיק אותי, על חמש מילים אני מפזר עוד חמשת אלפים, מלאות זיקוקין די נור. כמה זה אלים ומכאיב ומשתיק, קר, מרחיק, רץ, כמה כאב ראש. למה אתה לא יכול לשבת רגע בשקט. מה זה הטורבינה הזו שבשכל שלך.

המילים צריכות לצמוח בתוכי כמו נטיפים במערה, מי שירצה ייכנס ויתרשם.

יוסף כבר שכב מעל אשת פוטיפר, ועדיין התאפק. כתוב בגמרא שהוא נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. אני חושב על הדרך שעשתה שכבת זרעו. היא כבר יצאה מהביצים, לכיוון צינור הזרע, אין דרך אחרת. שם יוסף חסם. כמה עוצמה הייתה בנביעת הזרע לצאת, ובחסימה, עד שמרוב לחץ מכאן ומכאן, הזרע פוצץ את צינור הזרע, והתחיל לחפש דרכו החוצה דרך הרקמות, קורע והולך. עד שהגיע לרווח שבין האצבעות לציפורניים. משם שתת הזרע, וכמה כואב שם.

כך צריך לבלום מילה.

ברית מילה זה למטה באיבר וגם למעלה בפה, במילים שאנחנו אומרים. יש עורלה באיבר, ויש עורלת לב, בדיבור. ברגש שבמילים.

"כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב."

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי"

.

איזו מילה יש בי על גרשון.

המילה שבתוכי היא כמו חוט של מחרוזת שבעצמו אין לו שום ערך, אבל הוא תופר את הכל לאחד. מה יש בבשר שלי אליו. חושק בו? הוא גבר יפה, אבל אני ריק מחשק כזה באופן כללי. מפחד ממנו? בהחלט. נרתע, נגעל? בהחלט. רוצה להניח את ראשו בחיקי וללטף את שערו? בהחלט כן. לנגב דמעה מעיניו, לו רק היה יכול להיות חלש.

יש בי מיתר רגש שנע כלפיו, כי אני רואה אותו מאחרי הפוזה. אני רואה איך היה תינוק קטן, מה עשו לו. ויש לי הרבה הסתכלות והתבוננות כלפיו, הוא מעניין אותי, אני רוצה לגאול אותו מכך שמעולם לא ראה אותו שום אדם. לא הבין אותו.

ואני גם רוצה להתפלל לאלוהי, לעבוד אותו, לדבוק בו, לאסוף ביד רחבה את ברואיו אלי, לנחם, כמוהו. את גרשון הבן האובד, "מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם."

כל זה ועוד הרבה, מפוזר בתוכי, החלקים שבי שמדברים זה עם זה מבקשים לומר זה לזה מילה, מחפשים מילה אחת, ליצור ביניהם שפה, איחוי. המילה צומחת, לכן כתבתי שזה כמו נטיפים במערה. הקרקעית והתקרה רוצים לדבר זה עם זה, מהתקרה צומח נטיף כלפי הקרקעית, ומהקרקעית צומח אל התקרה.

.

הגרוע ביותר הוא הרצון להיות טוב. זה מחבל בצמיחת המילה. מי שרוצה להיות טוב יכול רק לקשקש כמו מטבע בכד ריק, להפריע את השקט כקול התרנגולת, אין לו מה לומר. אין לו שכל, אין בו תוכן.

אני לא עובד אצל אף אחד בלהיות טוב. אני לא חייב את זה לאף אחד. לכעוס ולשנוא את מי שעושה עוול זה לא להיות טוב, זה אפילו לא להיות בעל חוש צדק. לשנוא את עצמי עד כדי מחשבה שרק אם אני טוב יש הצדקה לקיומי, רק אז אני ראוי לאהבה, לקבלה, לזכות לעולם הבא, להיכנס לנצח, זה להיות איש רע ואפל. שנאה ואלימות כלפי עצמי מייד הם גם כלפי כל האחרים, בלי שלב ביניים שבו ניתן לנתק ולעצור את זה, זו אותה שנאה עצמה.

.

אנשים טובים רוצים לפעול למען שלום, מציאת תרופה למחלות קשות, אספקת מזון לגוססים מרעב, מניעת אלימות במשפחה, הגרועים שביניהם מפזרים אוכל חתולים סביב פחי האשפה. הם זקוקים להרגיש שפעלו למען מטרה טובה כלשהי. לפעול למען מטרה טובה אין פירושו להיות טוב. זה רק תשלום דמי אריסות לחובה להיות טוב.

נניח שהכל יהיה כחפצם. אנשים יגדלו מפונקים לגמרי, סגורים לגמרי בבועה שלהם. אין שום כאב, שום פצע, שום עצבות. כל משפחה מאושרת תמיד, באותה דרך בדיוק כמו כל שאר המשפחות. כל הימים אותו דבר, כל הגילים אותו דבר. אין שום צמיחה. כל עשב ועשב יש לו מלאך שמכה בו ואומר לו גדל – בלי מכות אין מלאך ואין גדילה. רק לועסים קש יום אחר יום כמו פרות הולנדיות.

.

בספר אנה קרנינה מאת טולסטוי (חלק ד' פרק א'. בתרגום יוסף אליהו טריבוש) תיאר דמות של נסיך שערך ביקור ברוסיה:

"בתוך ימי החורף ההוא עבר על וורונסקי שבוע אחד קשה מאד, כי הופקד להתלוות לאחד הנסיכים שבא להתארח בפטרבורג והוזקק להראותו את הדר העיר ושכיות חמדתה. וורונסקי היה איש תאר; מלבד זאת הצטיין בידיעתו להתנהג בדרך כבוד לעצמו ולבריות יחד ועם אנשים ממין זה התהלך בטוב טעם; ובגלל זה נבחר לעמוד לפני הנסיך ההוא. אבל עבודתו זאת קשתה בעיניו מאד. הנסיך רצה לראות בעיניו כל מה שיוכלו לשאלו עליו בשובו לביתו, אם ראהו ברוסיה; ומלבד זאת איווה גם לשבוע בעצמו מתענוגי רוסיה ושעשועיה בהיות לאל ידו ובשני הדברים האלה הוטל על וורונסקי להיות לו למנהל. בבוקר נסעו יום יום לראות את המראות המצוינים שבעיר, ובּערב השתתפו בתענוגים הלאומיים. הנסיך היה איש בריא וחזק במדה שאינה מצויה גם בין נסיכים. על ידי התעמלות ושקידה יתרה על שמירת הגוף הצליח להביא את עצמו לידי כך, שלמרות היותו שטוף בעינוגים היה רענן כמלפפון הולנדי גדול ירוק ומבהיק. ארצות רבות ראה הנסיך ההוא, ולאחד היתרונות העיקריים של דרכי התחבורה המתוקנות שבזמננו חשב את האפשרות לטעום מהתענוגים הלאומיים השונים. הוא היה בספרד וניגן שם סרנדות ולקח לו מבנות הארץ אשה יודעת נגן במנדולינה לפילגש. בשוויצריה הרג יעל; באנגליה לבש פראק אדום ודלג על גדרות בלבוש זה, גם הרג מאתים פסיונים כדי לזכות בהימור אחד; בטורקיה ביקר בהרמון; בהודו רכב על פיל, ובבואו לרוסיה איוותה נפשו לטעום מכל תענוגי העולם הזה הנהוגים ברוסיה.

יגיעה רבה יגע וורונסקי, – אשר היה אצלו כמין שר טקסים ראשי – ליעד שעות לכל התענוגים הרוסיים, שבני אדם שונים יעצוהו לטעום מהם. בתענוגים ההם היו גם רכיבה על סוסים דוהרים, גם לביבות רוסיות מטוגנות, גם ציד דובים, גם מרכבות רתומות לשלשה, גם צוענים וצועניות, גם שתיה מרובה, שיש עמה נפוץ כלים, כמנהג הגבורים לשתית יין שברוסיה – לא נעדר דבר. והנסיך סגל לו במהירות נפלאה את הרוח הרוסי וינפץ טסים עם כל הכלים הנתונים עליהם ויושב צוענית על ברכיו וכמו שאל בעיניו, מה לעשות לו עוד, או האמנם זה כל הרוח הרוסי?

למעשה מכל ההנאות הרוסיות התחבבו על הנסיך צרפתיות ומחוללת ידועה ובקבוקי יין שמפן, שחותם לבן עליהם. וורונסקי היה רגיל אצל נסיכים; אבל השבוע ההוא – אם מאשר נשתנה וורונסקי בעצמו בימים האחרונים, אם מאשר ארח לחברה עם אותו הנסיך יותר הרבה מהראוי – היה נורא בעיניו. בכל שבעת הימים ההם מתחלתם ועד סופם הרגיש בעצמו מעין רגשותיו של אדם, שהוּטל עליו לשמש את אחד המשוגעים המסוכנים לבריות, והוא מתירא מפני פגיעתו הרעה של המשוגע ובאותה שעה הוא דואג גם לעצמו, שמא דבק בו שגעונו של זה מרב קרבתו אליו. בעמדו לפני הנסיך דבר אליו לבו כל היום, כי עליו להזהר בכל דקדוקי סגנון הדבור הרישמי לבל יפגע הנסיך בכבודו. והנסיך נהג מנהג בוז ביחוד באותם האנשים, אשר השתומם וורונסקי על יגיעותיהם המרובות שיגעו להמציא לו מתענוגי רוסיה. דבריו על נשי רוסיה, אשר חפץ לחקור ולדעת את דרכיהן, הרגיזו לפעמים את וורונסקי כל כך, שפניו האדימו מזעם. אבל ביחוד קשתה חברתו על וורוֹנסקי בשביל שעל כרחו ראה בו בנסיך הזה כמו במראָה נאמנה את דמות עצמו. והדמות ההיא היתה לא לכבוד לו, כי נראה בה איש נבער מאד ונשען על בינתו מאד ובריא מאד ומדקדק בנקיות גופו מאד ותוּ לא. אוּלם ג’נטלמן כהלכה היה – זאת לא יכול וורונסקי לכחד – מתנהג במנוחה ובלי דרכי חונף עם גדולים ממנו, בדרכי חרות ותנועות טבעיות – עם בני מינו ובמשיכת חסד מתוך בוז – עם קטנים ממנו. אף אמנם כך היה נוהג גם וורונסקי בעצמו עם הבאים לפניו וגם חשב לו, לעצמו, את מנהגו זה ליתרון גדול. אך בחבורת הנסיך היה הוא מן הקטנים, והתיחסות זו של משיכת חסד מתוך בוז אליו הרגיזה את רוחו.

– עגל סכל! האמנם גם אני כמוהו? – אמר בלבו.

וכשנפטר מלפניו ביום השביעי, כשיצא הנסיך למוסקבה להביע תודה לו, שמח שמחה גדולה, שנעשה חפשי מעבודתו הבזויה ושדמות דיוקנו הקשה לו לא תהיה עוד לנגד עיניו. בבית הנתיבות נפרדו זה מזה, בשובם מציד דובים, ששם הוצגו לפניהם כל אותו הלילה מראות מעשי גבורה רוסיים."

.

אם לא יהיו בעולם שום מלחמות, רעב וכל ייסורי גוף ונפש למיניהם, נהיה כולנו כאיש אחד כמו הנסיך הזה. שום דבר לא יפצח את קליפתנו. כל האנושות כולה תהיה אנשים כאלה, בלי שום הבדל בין זה לזה ובלי שום שינוי במהלך הזמן. בין אם נחיה יום אחד ובין אם נחיה אלף שנה. מכיוון שלא יהיה שום רע, גם לא יגיע הניוון הטבעי שיקבור את הכל במצולות החדלון והמוות. אי אפשר יהיה להימלט מהגיהנום הזה.

זו משאת נפשם של המשועבדים לטוב, האידיאל שלהם. לו היו מעט חושבים ומסתכלים.

הם לא מונעים מרצון, הרי מול תמונת הנסיך הם ירגישו שלא זה מה שהם רוצים. רצון הוא דבר חי, אצלם הטוב אינו עניין חי, אינו תנועה הנובעת מעצם חיות הנפש, אינו רצון אמיתי. מי שאין בו רצון להיות טוב, הוא לא טוב. הרצון הוא מה שמגלה את מהות האדם יותר מכל. אלא הם עבדים לכח מוות עיוור שקורא לעצמו "טוב". הם שונאים את הכל, וכדי להסוות את זה הם אומרים שהם אוהבים את הטוב. יש שונאי אדם מרים שמציגים את עצמם כאוהבי כלבים וחתולים. רק כדי להרגיש ולומר עד כמה בני האדם רעים לעומת אותם בעלי חיים תמימים ולבביים. שונאים את הכל פירושו שונאים את עצמם, שם הכל נקבע. וזה נקרא גם רגשי אשמה. כח נפש שדומה לכח הנפש שגורם לאנורקסיה.

.

להיות טוב, לפעול טוב, פירושו לעשות מה שאני רוצה. הרצון הוא אנרגיית החיים באופן המהותי ביותר, המזוקק ביותר, הוא החיים עצמם. הטוב הוא החיים. האושר הוא החיים. נקיים מכל דבר אחר. כל דבר אחר ממית. אפלטון אמר שכל אדם רוצה לעשות את הטוב. ה'טוב' אצלו הוא מילה נרדפת למה שאנו מכנים אלוהים.

כשלא עושים מה שרוצים באופן חופשי לחלוטין, בקו ישר ופתוח מבפנים החוצה, כח החיים נחסם, מתעוות, מתעקם. הוא כבר לא כמו להבה צלולה של נר, אלא כהתפרצות אחרונה של שלהבת הנר שגוועת עם כלות השמן. אלימה, מפוייחת, מסוכנת. הטוב חדל מלהיות הטוב האמיתי, האלוהים, הרגש הרך הנוגע הפתוח העמוק, הלב; ונעשה טעויות, היפוכים, אכזריות. השכל אובד.

.

אנשים משתמשים במילה "מוסרי". מה זה ה"מוסר" הזה? מאיפה הוא בא? מה מהותו? למה יש לציית לו? מי קבע מה הוא אומר?

המילה 'מוסר' היא מלשון לייסר, להכות בשוט. אנשים ממציאים שוט, לא יודעים מה הוא אומר ולמה, על מה הוא מעניש, למה שהוא בכלל יעניש על משהו? למה אנו נכנעים לו, למה מותר לו, למה אנו ראויים לעונש?

אם זה לא היה דיבוק של שטן רע, היינו כבר שואלים את השאלות האלה, אבל אנחנו מונהגים כעיוורים צייתנים. הולכים לפקודתו של שטן ה"מוסר" יישר אל בור האבדון.

כך גם מה שאנשים מדברים על "ערכים". מי קבע, מה זה אומר, למה זה אומר מה שזה אומר, למה לציית לזה. למה לא להיות בעל נפש, בעל לב, עדין, מרגיש, רך, גמיש, מקשיב, נוגע. במילה אחת חי. 'חי' הוא עניין שמשתנה מרגע לרגע, ממצב למצב, מיחס ליחס, ממגע למגע. נובע ישר מהלב, מהרוך, מעדינות הנפש, מאצילות הנפש, כל שבריר רגע בכל ניואנס הכי קטן. 'מוסר', או 'ערך' הוא קיבעון, מיטת סדום, תבנית לא גמישה, סכימה גיאומטרית שכלתנית. לכן הוא מוות.

.

כמה קשה מול גרשון להשתחרר מהקול הפנימי הדורש להיות טוב. כי בלי זה אינני יודע איך אתייחס אליו. אולי בלי מוסר וערכים ומחוייבות לטוב, אשנא אותו או אבוז לו.

אי אפשר לקבוע מראש אם אוהב את גרשון או לא. ומה יהיה תוכן המילה "אוהב" ביחס אליו. תלוי איזו מילה תצמח, והיא תהיה ההווייה.

אני לא כותב כאן מילים בעצמן, רק מתאר אותן מסביב. כמו מי שמנסה לדבר על השתיקה ומכביר עליה מילים רבות. המילה נאמרת ברגע שבו הבשילה. אז היא בעצמה הרגע, שעצר מלכת. הדממה העבה של שתיקה חשוכה, נעשית לרגע דקה. שם נמצאת המילה, וכבר אינה צריכה להיאמר.

.

הפסיכולוגים יודעים שהריפוי נעשה על ידי הכנסת הרגש האילם למילים. הוא מצטמצם, נעשה אפשרי לתפישה, להתבוננות. ואז אומרים אותו.

הם גם יודעים שהמילים יכולות להזיק, כי הן כולאות את הרגש בתבנית מאוד קטנה שיכולה להיות גם מאוד שטחית.

כך קורה בעיקר כשהפסיכולוג מנסח תובנות משלו על מה שהאדם שמולו מרגיש, או פרשנות משלו על מה שהאדם שמולו אומר. במקום ליצור שקט שאליו תוכלנה המילים של האדם שמולו לצמוח מכח עצמן. המילים של הפסיכולוג נועדו רק לנכש את העשבים, להשתיק את הרעש, לנקות את הלכלוכים, של הקולות שדבקים באדם מבחוץ. במידה המעטה שזה אפשרי. מכאן על הפסיכולוג לעמוד בשקט, ורק להקשיב.

מה שנכנס למילה האמיתית הוא לא רק הרגש, אלא הכל. גוף הבשר, כל רבדי הרגש, וכל מה שנשגב טמיר ונעלם. באמת עצם הוויית האדם הוא המילים שבהן הוא נאמר, היחסים האמיתיים, כי מילה היא לא הווייה שעומדת לעצמה כמו הר, אלא היא יחס. מילים שהן עצם ההווייה, הן האלוהות בקול דממה דקה. כל שאר מה שיש באדם הוא אותן מילים עצמן והתגשמותן למצבי צבירה פחות שקופים. האדם מתחיל כאֵד, כמו שהאד הוא אותו אד גם כשהוא מים וגם כשהוא קרח.

.

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."

.

האדם התחיל כ"אַיִן", הוא עבד את האדמה כ"אַיִן". א' היא האות הראשונה של אדם, ופירושה ה""אַיִן". איך עובדים אדמה כשאתה "אַיִן"? המציאות היא יחס, הוא התייחס אל האדמה, אהב אותה, שפך את זרעו בה, ובאהבתו בקע מהאין, עלה ממעשה אהבתו עם הארץ ונעשה יש, הוא קיבל את האות השניה של שמו, ונקרא "אֵד".

האהבה הזו הייתה בלי כלי, בלי בית, אינסופית, שתיקה גמורה. האות האחרונה, המ"ם, היא הכלי שמכיל את האהבה. הכלי התחיל כעפר, נופחה בו נשמה, שהיא החום הטבעי של כל הבשר החי, והם היו כלי לאהבה; אז האדם נעשה נפש חיה.

האדם הוא לפני הכל מילה, והמילה היא לפני הכל אין, שתיקה, קול דממה דקה. ואז היא לחלוחית האהבה כשלעצמה, האד, ומהאהבה נברא אדם.

עשב השדה הוא החיים, האור.

"בְּנֵי הָאָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה – הַלָּלוּ נוֹצְצִין וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין"

.

.

יש רגע בחיי זוג שבו המילים "אני אוהב אותך" ו"אני אוהבת אותך" נאמרות. זה לא מוסיף מידע, זה לא דיווח על משהו. זה צריך להיאמר פנים אל פנים. בשקט, בהתכוונות. זה מעשה אהבה. והוא מחייב דווקא את נוכחות המילים, הווייתן, לא די במבט, לא די שהיא או הוא כבר יודעים. אולי זה כבר נאמר מקודם פעמים רבות.

.

למי עוד אפשר לומר "אני אוהב אותך"?

למה שלא נאמר זאת כולנו לכולנו?

הסיבה היא שבני אדם הם עדר פילים מבוהלים מורעבים שועטים כאחוזי אמוק; גם הצמחוניים שבהם. בתוך העדר יש גם אריות זאבים וצבועים שמשסעים את בשר הפילים וזה את זה, והכל הוא הוריקן של ערבוביית דם, פיסות בשר, שיער, טלפיים ושיניים, נהמות ויללות מחרישות. כולם רוצים למלט את נפשם מהאימה שהם מטילים על עצמם וזה על זה, לדבר בקול מחריש, להצליח, להרוויח, להתחכם, לעמוד באמצע הבמה לרגע, עד שיזנק עליהם הזאב הבא וייטרפו לפני כל. מי שיעצור, יחפש בעיניו עיניים רואות, יד מושטת, יידרס.

מה שנקרא "טיפול" אמור לתת פינה של שקט, של מבט, שם בני האדם קיימים זה במבטו של זה, זה באהבתו של זה, שם הם מדברים זה עם זה. מספרים את אהבתם.

.

גרשון נכנס לחדרי הקטן, בו אני גם ישן. חיכיתי לו. הוא מתיישב מולי כשרעש העולם איתו. מזיע, שעיר, רץ, נלחם, יורה, מרמה, שודד, נואף, עייף מציד, רעב עד מוות כשבכרסו כל טוב העולם. רוצה לטרוף את החיים והם נתקעים לו בגרון. לטעום הכל בלי לשייר מאומה, והכל מר בפיו. כדור אש מתגלגלת, חזיז ורעם. רעב לחיים, זורע מוות וקוצר סופה. עשיו. יושב מולי דרוך. לפני הכל מוכרח להשאיר עלי רושם מכובד. ידו על ירכו, חרבו בחגורתו, והוא מייד פותח במהלכי המלחמה, שופך מילים, נשמע רגיש ופתוח ומודע וחכם, פותח את עיניו היפות, להראות שהוא מוכן להיות חשוף פגיע ואמיתי, מנסה לקנות אותי. מראה לי את העצב שבעיניו, את הילד העצוב והרגיש שהוא, קולו רועד במידה הנכונה, ואמיץ במידה הנכונה. עם בחורות זה כנראה מצליח.

.

אני יושב מולו, מנסה להישאר עם השקט. כלי ריק של הקשבה נייטרלית.

להקשיב כך דורש לראות את הכל תמיד בלי המשקפיים של טוב ורע. הכל נמצא, כמו שהוא. האם מה שסכום שטחי הריבועים הבנויים על הניצבים במשולש ישר-זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי על היתר, הוא טוב או רע? האם מה שהמים לחים והעפר יבש זה טוב או רע? האם העץ, הציפור, טובים או רעים? גם הנמר אינו טוב או רע. הכל פשוט נמצא ותו לא.

גם מחלה, עוני, מלחמה, אכזריות, פשוט נמצאים. גם התנועה הנפשית שלנו שמנסה להלחם בהם פשוט נמצאת. הכל באותו גובה מוסרי, או "ערכי" כי אין בכלל מוסר או ערכים ולא שום גובה. יש רק הווייה. אפשר לשלול את ההווייה או לנסות להיכלל בה. אבל היא כמות שהיא, אי אפשר לעשות בה מדרגות מדרגות. לעשות מדרגות הוא אופן סמוי של שלילת הווייה. אדם שיפוטי הוא נֶמֶק בגוף ההווייה, חתיכת מוות שממית את כל סביבותיו.

זה כלי הנשק שלי במלחמה עם גרשון. והסבלנות הבלתי נלאית. הוא לא יודע מה לעשות מול העובדה שאין בי שלילה למה שמכוער בו, ואין בי ציון חיובי לצבעים היפים שבו. הוא רוקד ומפלרטט ומרשים ועושה מניפולציות שונות ומשונות, ואני נשאר יושב בלי שינוי, שקט, מסתכל, מקשיב, אוהד. השלב הבא יהיה ניסיון להכות בי.

.

זה קרה. מלבד ההתחמקות מהתשלום, היה זמן שהוא לא הגיע ולא הודיע. שאלתי מה קרה, והוא השיב בקרירות מוסווית שהוא כעת עסוק ולא יכול להגיע, לא פירט, וסיים את השיחה אחרי פחות מדקה. הרגשתי נטוש, נכשל, דחוי, מטפל גרוע, מיותר, מתיימר בהתיימרות סרק, וכעת קלוני נודע. נבחנתי והציון שלי גרוע. לכן אני מנודה, נדון לבדידות ועוני.

חשבתי שהוא לא האמין לי, שלדעתו מה שמעניין אותי זה רק הכסף, וכל השאר זה סתם מניפולציות שלימדו אותי איפה שהפסיכולוגים לומדים. שיערתי שהוא לא ימשיך. עברו חודשיים עד שהוא חזר. הייתי צריך לשקר כאילו מצידי הכל בסדר. שמחתי שהוא חזר, זה השכיח חלקית את הפגיעה. אבל בהחלט הייתה פגיעה לא פשוטה. הוא למד מה מפעיל אותי, מה יכול באמת לפגוע בי.

.

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם."

רש"י כתב על זה:

"על אויביך – יהיו בעיניך אויבים, אל תרחם עליהם , כי לא ירחמו עליך. סוס ורכב – בעינַי כולם כסוס אחד. עם רב ממך – ממך ובעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב."

.

יש להם סוסים רבים, מסתערים, שועטים, קריאות קרב, מרכבות, צלצולי שריונות. אבל באמת יש כאן סוס אחד, המילה סוס, שהיא שתיקה. שקט מהבהלה והסערה.

.

זו התמודדות מנטלית, ההסתערות מפעילה את הפחד, מנגחת בחומות צלילות המחשבה, השתיקה, ההקשבה וההתבוננות. מבקשת להתנגח מצח אל מצח. לגרות, לפתות, אולי יהיה כאן גרגר של מענה לבדידות. השתיקה מזמינה את הגל לעבור מעל ראשה. היא כמו קרקע הפקר שהכל דורכים עליה.

.

"מהו שכתוב: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כ"א)  – אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ, תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה"

.

ואין לי כהן שירגיע אותי ויחזיק אותי. אני מוכרח לבדי לשקוע, לתוך הגוף, לתוך העפר, להקשבה, לסבלנות, לאין. להישען על אבי שבשמיים. ועם זה גם לשמור את הראש מעל המים.

"אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר."

אדם הוא ראשי תיבות של:  אֵפֶר דָּם מָרָה.

בשר הוא ראשי תיבות של: בּוּשָׁה סְרוּחָה רִמָּה. ויש אומרים: בּוּשָׁה שְׁאוֹל רִמָּה.

.

הבושה שלי היא כלי עבודתי כמטפל. היא החמימות שיש בי, החיבוק המוצע לכל.

.

.

ה

כבר זמן מה שגרשון ואני נפגשים. הוא מספר על חייו, קושי עד לבלי הכיל. כשיש נקודות שדומות לחוויות שלי אני משתף את הסיפורים שלי, את הפחדים והכאבים שלי. לאט לאט הוא שוכח שהוא צריך להרשים, מתרגל לאוויר הנקי של אי שיפוט. מרגיש שאני לא מעמיד את עצמי מעליו ולכן פחות נלחם על מעמדו שלו. אני מתחיל לראות את מחוז החפץ, שני ילדים בגיל ארבע, יושבים על מדרכה, גבם נשען על גדר, בוגרים טרם זמנם, מספרים זה לזה בארשת של מבוגרים קשוחים מה הוריהם עשו להם.

.

כתבתי במקום אחר:

"כשבני היה בן שלוש וחצי לקחו אותו בכח לאימוץ. לפני שנשלח לבית הילדים הוא היה כחודש אצל אימי.

ביום האחרון הוא ביקש מאימי שתראה לו איך היא מכינה פיצה מפיתה וגבינה צהובה. הוא אמר: בכל הדברים אני יכול לדאוג לעצמי לבד, רק את זה אני עוד לא יודע.

ואז באו, בפנים חתומות, עם שוטר, לקחו ילד-איש, שיודע לדאוג לעצמו לבד, אני בטוח שהוא מצליח. אז למה אני בוכה."

.

גרשון ואני, שנינו ילד-איש זקן שיודע לדאוג לעצמו, מספרים זה לזה את תלאותינו ואיך מכינים פיצה מפיתה. והשמיים בוכים עלינו. אנחנו בעצם מתפללים.